בטראומה חבויה הזדמנות עצומה, כיוון שמתרחש מפגש עוצמתי.המפגש הכי קרוב עם הקב"ה, נמצא דווקא בטראומה עצמה.
שם מרגישים את העוצמה. בהתבוננות עמוקה, מרגישים את היוקר שבו הקב"ה מייקר אותי.
צריך לזהות את זה ולהבין, שזה הקב"ה. לא לברוח מזה.
מכאן ואילך, אפשר לפתוח את הצינור של להחזיר לעצמי את היוקר שאבד.
"אני לא מוכנה להמשיך איתו! תביני מה שהוא עשה זה בלתי נסלח. המעשים שלו מוכיחים שהוא לא באמת רצה את הזוגיות הזאת, את הבית שלנו. הוא הוכיח לי שהוא לא באמת אהב אותי, ואני לא אתן לאף אחד להשפיל אותי ככה. נתתי לו הכל, הוא פשוט כפוי טובה, מה היה חסר לו?! תסבירי לי, למה הוא היה צריך לזרוק ככה את כל מה שהיה לנו?". אמרה נופר בכעס איום.
כמעט כל פגישה נפתחת ככה, עם דמעות אינסופיות. אי אפשר שלא לראות את הסבל שלא מפסיק לבעור בה. הזעם והטראומה בתוכה לא מפסיקים.
"אתם פה כבר מעל שנה, הוא עשה תשובה וממשיך לעשות בכל רגע נתון. הוא התחרט מעומק לבו, הוא מוסר את נפשו עבורך ועבור הקשר. הוא ממש מתקן, ועדיין קשה לך כל כך, ובצדק. כפיר עשה דברים שפלים מאוד, הוא התנהג בצורה לא מוסרית, הרס כל חלקה טובה שיצר. הוא רימה, בגד, פגע, התנהג בזלזול, בכפיות טובה לכל מה שהקב"ה ברך אותו. ואת בעצם, לא מצליחה ליישב בתוכך את השאלה: למה? למה שבן אדם יהרוס את כל מה שיש לו? הרי לא היה חסר לו דבר. הייתה לו אישה טובה, הילדים אהבו אותו, עבודה שכל אחד היה מקנא בו, היה לו כל מה שבנאדם רק יכול לחלום עליו. אבל את מתקשה להבין, שאת הדבר הכי חשוב לא היה לו: לא היתה לו תחושת קיום אמיתית. הדימוי הנפשי שלו היה נמוך כל כך, שהוא לא הרגיש ראוי לכל הטוב שהייתם עבורו. לכן הוא הרס את זה".
"מה?", זעמה נופר, "זה ממש לא נכון. הוא אהב את עצמו יופי יופי, התעסק בעצמו, בעבודה שלו, בתחביבים שלו, השקיע המון בחדר כושר ובבריאות שלו עם כל מיני דיאטות למיניהם. פרגנו לו בלי סוף, העריכו אותו גם בעבודה וגם בבית, הוא הסתובב כמו מלך, על איזה דימוי נמוך את מדברת?", כעסה נופר עוד יותר.
"נכון, נופר, בשכל הוא הבין את המשמעות האמיתית של חיים במשפחה, של מימוש כוחותיו."יחד עם זאת, זה לא משנה בכלל איזו מציאות הייתה סביבו, כי בנפש הוא היה במקום נמוך מאוד מאוד. המקום הזה היה קיים עוד לפניך, לפני שאת והילדים הגעתם לחייו.
הוא חשב, שאם תהיה לו משפחה, עבודה וחברים, אז המקום הזה יעלם. אבל ברור שזה לא נעלם, היה צריך לטפל בזה", הסברתי לנופר, שהביטה בי בחוסר אונים.
"ראינו את הנזק של זה דרך השבר האיום, דרך הטראומה, אבל (אמרתי בזהירות) בתוך החושך האיום הזה שעברתם, הוא זכה לראות את הניצוץ האלוקי שבו, כי הוא הגיע לנקודת הכרעה בחייו, לטפל בפצע העמוק בנפשו. והוא בוחר בך, בכל נפשו ובכל מאודו, בוחר בחיים של אמת, ולא בחיים שקריים ושפלים כמו שהיו לו", סיכמתי את מה שהיה לי להגיד על כפיר, ופניתי ישירות אליה.
"האם את גם מוכנה לפגוש את הניצוץ האלוקי הזה בתוכך?".
"אני? מה אני קשורה?", הופתעה נופר.
"נישואין זה שידוך של שניים שיש להם תיקון משותף. נופר, מה לגבי המקום שלך? איזה שיעור יש לך כאן?".
"אין לי מושג", ענתה נופר, והביטה בי בעיניים שואלות.
"הביני, הטראומה שעברת במשבר הזה חשפה את הפצע שהיה קיים בך עוד קודם. אותו מקום כואב שבו הרגשת פגועה, מושפלת, מזולזלת, לא יקרה ולא אהובה - זה הפצע. עד לאותה טראומה הפצע הזה היה במקום עמוק מאוד ותת מודע, ולצערי ניהל אותך מבלי שידעת. זה היה הציור הנפשי שלך על עצמך, שאת לא יקרה ולא ראויה לקשר טוב אמיתי".אנשים שונים מתמודדים בדרכים שונות ולא יעילות עם הפצע שלהם.אם באמצעות הניסיון לקבל תחושת קיום ותחושת יוקרה מדברים חיצוניים (בגדים יקרים, קריירה, בית יפה, תמונות ברשתות החברתיות שמראות כמה החיים נהדרים), ואם באמצעות ניסיונות אינסופיים להצדיק את קיומם.
"שוב ושוב חזרת לכל אורך חייך למקום שהאמנת, בטעות, שאת שייכת אליו. למקום שחשבת שהוא את באמת. ניתן היה לראות את זה לאורך כל הדרך, ובעיקר בקשר עם כפיר, שם עשית זאת דרך הריצוי האינסופי, והצדקת קיומך כאשתו. הקרבת בלי גבול, היית בנתינה לא מתוקנת.
אף על פי שלא קיבלת בזוגיות את האהבה שאת ראויה לה, חיית בדמיונות, וסיפרת לעצמך שהוא נותן לך את השמיים.
נסי רגע להיזכר במה שסיפרת לי בתחילת הטיפול, על איך שבכל יום הערכת ואמרת תודה על זה שהוא בחייך.
שלא תביני אותי לא נכון, הכרת תודה, זה דבר נפלא, בתנאי שזה מגיע ממקום מתוקן. אצלך הכרת התודה הגיעה מפחד - שזה תיכף ייגמר.
למה פחדת? כי לא באמת הרגשת שמגיע לך הטוב הזה. קשה לך לראות את זה, כי זה היה מקום מאוד מוכחש ומאוד לא מודע".
"אני לא מבינה", אמרה נופר בתסכול,
"אם לא האמנתי שאני ראויה לאהבה, אז למה עכשיו אני כועסת כל כך על מה שקרה? את רואה שאני לא מצליחה להחליט אם לתת לזה הזדמנות. אני לא סובלת את התחושה הזו שהוא העז לזלזל בי, להשפיל אותי, לפגוע בי בצורה אנושה", שוב דמעות הופיעו בעיניה.
"נופר, באופן שהוא תפס בעבר אהבה - הוא באמת אהב אותך. בדרכו הפגומה, החסרה, הילדותית והלא בוגרת. הכי חשוב שתביני טוב טוב, במעשים האיומים שהוא עשה - הוא זלזל בעצמו, לא בך. הוא השפיל את עצמו, לא אותך.
זכרי: אדם מוציא החוצה רק מה שיש בתוכו, והיה בתוכו הרבה מאוד רע. עכשיו הוא בוחר לתקן. וגם את יכולה לבחור לעזוב את הטראומה, אף על פי שכרגע, את לא מרגישה שזה בבחירתך.
הכאב של הטראומה חוזר אליך שוב ושוב, כאילו זה קורה ממש עכשיו. ככה נראית פוסט טראומה, אבל אני קוראת לזה: העבודה הזרה שלך. היא מגיעה מתוך תודעה השקרית הזו, שאת אישה מושפלת, מבוזה ולא יקרה.
זה מגיע אחרי שאת בוחרת להוביל את עצמך, כרגע, באופן לא מודע, למקום הנפשי הנמוך שלך, לציור הזה שאת מאמינה בטעות שהוא את".
"אבל מה אני אמורה לעשות אם זה תת מודע? מה אני יכולה לעשות? את לא מבינה שזה בלתי נשלט? זה מציף לי את התודעה בלי שליטה בכלל", נופר קטעה את דברי במצוקה...
"המקרה הנורא הזה שקרה - ואני לא מקטינה לרגע את המעשים הרעים של כפיר - הגילוי הזה, גרם לך לטראומה נוראית. נשמטה לך הקרקע מהרגליים. זה נורא, זה רע, זה כואב, זה שובר, זה מכעיס... אני חס וחלילה לא מתעלמת מזה.
יחד עם זה, התרחש דבר נוסף: הטראומה שעברת התלבשה על המקום הנפשי הנמוך שבתוכך, כמו זבוב לפצע. זה נשמע הזוי, אבל 'בזכות' הטראומה הקשה הזו, סוף כל סוף הפצע יכול לבוא לידי ביטוי. והפעם, יש לך הזדמנות לא לבלום אותו ולא להשתיק אותו, אלא לשים אותו פה על השולחן. לעמוד מולו בלי פחד, בלי לברוח". הרגשתי שהיא מתחילה להבין. הייתה שתיקה ארוכה בחדר,
ואז אמרה נופר: "אז כלום לא השתנה, הפצע שתמיד היה, עכשיו על השולחן. מה אני אמורה לעשות?".
"תלוי מה את רוצה שיהיה", אמרתי לה עם חצי חיוך.
"אני רוצה שיהיה לי טוב. אני רוצה להפסיק לכאוב, אני רוצה להיות מאושרת, אני רוצה לדעת מה לבחור, האם לבחור בקשר מחדש או לא. אני לא רוצה יותר את הפצע הזה", ענתה.
"הפתרון הוא לפתח תפיסה פנימית, שאת אישה יקרה, שאת משמעותית, שיש לך חשיבות ויש לך יוקר. ככל שתרגישי חזק יותר את היוקר שלך, תרצי לממש את הציורים הפנימיים הטהורים, הקדומים והנקיים שהיו לך פעם, בעבר הרחוק, לפניי הקלקולים שנוצרו במסע שעברת בחייך, כי ככה בדיוק הקב"ה רואה אותך.
ככה ראית את עצמך פעם, באותו מקום קדום.
את הנקודה הזו בחייך, אף אחד לא יכול להרוס, לא משנה איזה דברים איומים עברת. זה חיבור לשורש הנשמה.
ככל שתאמיני בזה יותר, ככל שתרגישי חזק יותר ויותר את המקום הזה של היוקר שלך בעיני הקב"ה, ככה יהיה לך כואב, קשה ורע רק מהמחשבה של לאבד את כל החלומות והכוחות שניתנו לך.
היכולות והתפיסה הטובה שלך את עצמך, זה משכון מאת השם, זה שורש נשמה שיש בתוכך. זכרי ורשמי זאת על לוח לבך: הקיום שלך הוא מוחלט! הוא לא תלוי במה את עושה או לא עושה, זה לא תלוי איזו אמא את או איזו אישה את. את פשוט אהובה ויקרה מעצם קיומך.
רק אחרי שתגיעי לשם, תוכלי לבחור אם לתקן את הקשר עם כפיר או לא, כי מפה והלאה זה שלך.
אסור לאף אחד אחר לבחור בשבילך. את חייבת לבחור בעצמך.
את יכולה לבחור בחיים, בטוב האמיתי. את יכולה לבחור ליהנות מזה שקיבלת בעל מתוקן פי עשר, סופר-בעל, שמתוך תשובה ואהבה אמיתית הוא מכווננן אליך, ורוצה אותך בכל נפשו ומאודו".