"אי אפשר ככה. אם היא לא תשים את זה מאחור, לעולם לא נצליח לתקן"

"אני לא מצליח להתקרב אליה, המצב לא משתפר. כואב לי על הילדים, אני חושב שהכיוון של הטיפול בכלל לא נכון, אולי צריך להיפרד וזהו?", תחושה מרירה וקשה הציפה את החדר לאחר שעמי סיים את דבריו. "בעצם, אתה אומר: די! מספיק! תסלחי לי כבר! אנחנו כבר במקום אחר. כמה אפשר להזכיר לחוטא את חטאיו? איך אפשר להשתקם ככה?", ניסיתי לתרגם את דבריו. "למה שאני אתקרב אליו?", התפרצה איריס. "הוא מבין בכלל מה עברתי? הוא חושב שזה שהוא ביקש סליחה, אז נעבור הלאה? כמו שהיו לו כוחות להרוס, שיימצא כוחות להתמודד עכשיו". "את רואה? איך אפשר להמשיך ככה? ככה זה כל פעם מחדש, כל נפילה - זו התרסקות. היא לא רואה את המגמה הכללית שאנחנו בעלייה, היא לא רואה שאני מנסה לתקן", התלונן עמי. "למה המצב הזה בלתי אפשרי מבחינתך?", שאלתי את עמי. "כי אין לי פרטנרית. אני לא מרגיש בזוגיות. זה מקום שאני לא רוצה להיות בו. לא נעים לי, לא טוב לי, לא בריא לילדים וגם לא לה", אמר עמי, מתוסכל. "ומי אמר שהיא חייבת לסלוח על מנת שאתה תמשיך לתקן?", שאלתי אותו. "מה זאת אומרת? ככה זה יישאר לנצח??? איך אפשר לעשות משהו אם אין הבסיס? זה לא הגיוני! אני לא מוכן שזה יישאר ככה!", קפץ במתיחות. "תקשיב, עמי, כמו שאני מבינה את המצב, אתה בבעיה כרגע. אתה נמצא במצב שמתסכל אותך מאוד, ואז מיד מתחיל לעבוד אצלך מנגנון כזה: או שהיא תשתנה ותסלח לי, ואז המצב ישתפר, או שאני בורח מפה. והמנגנון הזה, שפיתחת לעצמך כדרך הישרדות, נקרא: אלימות. זו מילה קשה וחריפה, אבל היא בהחלט מתארת את המנגנון. כלומר, המציאות כמו שהיא עכשיו לא מקובלת עליך, והיא חייבת להתעקם למציאות כמו שאתה רוצה! "אבל האמת היא, שאתה הוא זה שחייב לעשות את השינוי. אתה צריך לקחת אחריות על הקשר, ולהפסיק לנסות לגרום לבעיות להיפתר בכח", הסברתי לו. "אני לא מבין, למה הטיפול הוא רק בי? היא מושלמת? לה אין אחריות לאן הקשר הזה הגיע?", כעס עמי. "עמי, כרגע הטיפול הוא בך, כי המצב הזוגי מייצר עבורך הזדמנות לטפל במקום הנפשי שלך. אתה משתמש במנגנון ההישרדותי והלא יעיל הזה בעוד זירות, לא רק בזירה הזוגית. חשוב שתזהה, שכשאתה אומר 'או שהמצב משתנה או שנפרדים' - זו אמירה אלימה. זה אפילו המשך של האלימות שהובילה אותך למקומות שבהם לא היית עם הפנים לתוך הקשר". "אני לא מבין, איך מה שאני רוצה זה אלימות?", המשיך להתנגד ולשאול.  "כי אתה רוצה לשכנע אותה בכוח שתסלח לך. זו אמירה אלימה: אני לא יכול לחיות ככה, בלי אהבה, עם כעס…". המשכתי להסביר לו, ואז הוא קטע אותי. "אז מה? זה יימשך לנצח?", שאל. "מה זה גורם לך להרגיש?", שאלתי. "אני מרגיש שאם זה יישאר ככה, אני מלא במועקה, בדידות, קשה לי לנשום, ובעיקר חוסר אונים, שלעולם לא אצליח לגרום לה להיות מאושרת", אמר בעצבות. "אם אני מבינה את הבדידות והמחנק שאתה מרגיש, זה נובע מזה שקשה לך לסבול שאיריס מחזירה אותך לרע שעשית. אתה אומר לעצמך: נכון עשיתי רע, אבל זהו, אני כבר רוצה להיות אחר, אני רוצה לשנות את זה. הרי בשביל זה אני עובד קשה, ואילו היא, בכעסים שלה, כל הזמן מחזירה אותך לרע שמבחינתך כבר לא רלוונטי". "נכון מאוד", הנהן עמי בהסכמה. "ועם כל זה, עמי, יש דרך אחת להתמודד, והיא הדרך של התבוננות פנימית. אתה חייב להבין, שבכל פעם שהיא כועסת עליך, זה כי היא מרגישה שאתה לא באמת מבין את עוצמת הפגיעה בה. ככה היא בעצם לוקחת תפקיד של קול בתוכך. אתה, בתוכך, מעדיף לחשוב שאתה כבר לא במקום הרע שהיית בו, אבל זה לא באמת משהו שאפשר להעלים אותו. כמו הפסוק מתהילים שכתב דוד המלך: 'חטאתי לנגדי תמיד'. אם הוא חרט על לבו את חטאיו, מי אתה שתעלים אותם? אתה ממש צריך לקלוט שבאמת עשית רע. אפילו תגיד לעצמך, 'נכון, באמת באמת עשיתי רע ממשי!'. "ברגע שאתה תבין את זה באמת, בלי לברוח מזה, פשוט תהיה שם - תהיה רגיעה אמיתית גם אצלה". סיימתי להסביר. "אבל איך אני אמור להצליח לעשות דבר כזה? אני לא מרגיש טבעי להגיד את זה לעצמי, שהיא באמת צודקת, הרי אני כרגע חוזר בתשובה, מתקן את דרכי", מלמל חסר אונים. "אתה כרגע, כחלק מהתהליך, צריך לדעת להכיל את הכעסים האלה. כשהיא מתרחקת ממך ואתה נפגע, זה כי אתה לוקח את הכעס שלה אליך! כאילו אתה פה העניין. אבל היא פה העניין. אתה צריך להמשיך לנסות, בעדינות, ברגישות ובנחישות, להתקרב אליה. חלק עיקרי מלחזור בתשובה על המעשים הרעים שעשית, זה לקבל את כל ההשלכות של מה שעשית, ואם כרגע היא דוחה אותך וכועסת - זה חלק מההשלכות של מעשיך. "תבין, כשאתה בוחר לא לנסות להתקרב אחרי שהיא כועסת, זו לא התמודדות, כי אתה בעצם אומר לעצמך: אני לא יכול לעמוד מול המקום הקשה הזה שהיא משקפת. זה קורה, כי אתה מצפה שהיא תקבל אותך כמו שאתה ותסלח לך, כי אם לא, אז אתה לא יכול, זה לא אפשרי. ולתנאי הזה שאתה מציב כאן אני קוראת: אלימות. "לכן כשהיא תדחה אותך, תשנן לעצמך: 'מותר לך, איריס, הכעסים שלך מוצדקים, באמת עשיתי רע מאוד', ותמשיך לנסות להתקרב אליה. רק ככה אתה משחרר את המנגנון של האלימות". "אז מה ככה זה יהיה? ככה ייראו הנישואין שלנו? לנצח?", שאל בפחד. "אם הקב"ה ירצה, זה יימשך לנצח. אבל אני מאמינה שהקב"ה רוצה שיהיה לכם טוב, הקב"ה רוצה שתעשה תיקון אמיתי. ובזה שהמנגנון האלים יתוקן, זו החזרה בתשובה שלך". (הטור נכתב בצורה בה אני מפנה זרקור על רעיון מסוים. אין לקחת את הדברים כפי שהם, אלא לנסות להבין. מאחורי כל משפט יש לעבור תהליך טיפולי מורכב, כל מקרה הוא אישי ויש לדון בו לגופו של עניין. כמו כן, המקרים אינם אמיתיים).